עבודת ראש השנה מתבטאת בשלושת הסדרים - מלכויות, זיכרונות ושופרות - המובילים את האדם מאמונה בהשגחת ה', דרך הכרה אמיתית בחולשתו, ועד לחיבור מחודש אל ה'. מלכויות פירושן להמליך את הקב"ה לא רק באופן כללי, אלא על כל פרט בחיים: הפרנסה, הבריאות, הזוגיות, הילדים, ההצלחות, הכאבים ואפילו הרגשות והמחשבות. עם זאת, אמונה אינה מחייבת את האדם לבטל את רגשותיו. כשאדם נפגע, מפחד או מצטער, עליו קודם כול להכיר במה שהוא מרגיש ולתת לכך מקום. רק לאחר מכן הוא יכול לגלות שגם בתוך הכאב נמצא הקב"ה. אמונה אמיתית אינה בריחה מהטבע, אלא הכנסת ה' אל תוך הטבע. זיכרונות הם ההזמנה לזכור את הנפילות, הכישלונות והמשברים, לא כדי לשקוע באשמה או בטראומה, אלא כדי ללמוד מהם מי הוא האדם. כשאדם אומר "ה' הוא המלך", עליו להוסיף בלבו: "ולא אני". הזיכרונות מלמדים שהאדם מטבעו חלש, מוגבל ורעוע, וכל הצלחה, יציבות וכישרון שיש בו הם גילוי של רחמי ה'. קולות השופר מלמדים כיצד לעבוד נכון עם הזיכרונות: תקיעה - התקופות שבהן החיים ישרים, יציבים ומוצלחים. שברים - המשברים שקוטעים את תחושת היציבות. תרועה - ההבנה שהשבר אינו רק תקלה נקודתית, אלא גילוי לכך שהאדם מצד עצמו הוא מציאות רעועה ותלויה. תקיעה אחרונה - היציבות שחוזרת לאחר שהאדם מכיר בכך שהיא מתנה ורחמים מאת ה', ולא תוצאה של כוחו בלבד. לכן נאמר: "אמרו לפני זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפניי לטובה, ובמה? בשופר". השופר מלמד את האדם כיצד להפוך את זיכרונות הכישלון לזיכרונות של טובה: כאשר הנפילות מביאות אותו לענווה, לאמונה ולהתקרבות אל ה', הן עצמן נעשות חלק מהתיקון. התוצאה של העבודה הזאת היא גם אהבת ישראל ואחדות. כאשר האדם מבין שהמעלות שלו אינן שייכות לו אלא הן גילוי שכינה שניתן לו, הוא מפסיק להתנשא על האחר. לכל יהודי ניתן גילוי אחר, אך מצד עצמנו כולנו חלשים ותלויים ברחמי ה'. כך מתקיים: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". במשפט אחד: ראש השנה מלמד אותנו שה' נמצא בכל מה שעובר עלינו, שהשברים חושפים את התלות שלנו בו, ושכאשר זוכרים אותם נכון, הם הופכים מראיה לכישלוננו…