הפסוק "שופטים ושוטרים תיתן לך" מלמד את האדם לשנות קודם כל את המבט שלו על עצמו, ומתוך כך גם את המבט שלו על אחרים. לפי דרך הבעל שם טוב, "שופט" אינו רק ביקורת עצמית על מעשה מסוים, אלא התבוננות עמוקה שמביאה את האדם להכיר בכך שמצד עצמו הוא חלש ומוגבל, וכל הצלחה, התגברות, תפילה, מצווה או מעשה טוב הם למעשה מתנה ורחמים מהקב"ה. ההכרה הזאת מורידה את הגאווה וגורמת לאדם להפסיק להרגיש שהוא כל הזמן "נותן" ומקריב, ולהתחיל לחוות את החיים כמי שמקבל שוב ושוב מתנות מה'. אבל לצד ה"שופט" צריך גם "שוטר" - כלומר משמעת עצמית ועשייה בפועל. אי אפשר להסתפק בהבנה ש"הכול מהשם". גם כשאין חשק או הרגשה פנימית, האדם נדרש לפעול, להתגבר, לומר מילה טובה ולעשות את הדבר הנכון. וכאשר האדם מכיר באמת בחולשה שלו ובכמה הוא עצמו זקוק לרחמי שמיים, הוא ממילא נעשה פחות שיפוטי כלפי אחרים. הוא יכול להבין את אשתו, את ילדיו, את התלמיד, את היהודי שאינו שומר מצוות ואפילו אדם שחושב ומתנהג אחרת ממנו. לא חייבים להסכים עם כל מעשה, אבל צריך לתת לכל אדם מקום, משקל וכבוד. זהו גם המסר לקראת ראש השנה: הקב"ה שופט את האדם כפי שהאדם לומד לשפוט אחרים. ככל שאדם דן אחרים בהבנה, ברחמים ובכף זכות, כך הוא עצמו פותח שער לכך שידונו גם אותו ברחמים. במשפט אחד: דרך הבעל שם טוב מלמדת שהכרה אמיתית בכך שכל הטוב שבנו הוא מתנת ה' מולידה ענווה, משמעת, רחמים וכבוד לכל אדם - וככל שאנו שופטים את הזולת ברחמים, כך אנו זוכים שידונו גם אותנו ברחמים. למה התורה מדגישה "תיתן לך"? "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח) מדוע התורה אומרת "תיתן לך" בלשון אישית, ומהם השופט והשוטר שכל אדם צריך להציב בתוך עצמו? למה צריך להקשיב לביקורת שמגיעה מאחרים? "בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי" (תהלים צב, יב) כיצד יכול האדם לזהות בתוך ביקורת של אשתו, ילדיו או הקרובים אליו מסר שעליו לשמוע, במקום להתגונן ולדחות אותו? מה מגלה האדם כאשר הוא מכיר בחולשתו? "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל" (תהלים ל, ח) מה מלמד הפסוק על מצבו…